את אבי,חבר קרוב,אני מכיר שנים רבות.

עם אבי אני מקפיד לשוחח בטלפון אחת לשבוע או שבועיים,כי תמיד יש באמתחתו רעיון או סיפור ששוים לימוד.

אני רוצה לספר לכם את אחד מהסיפורים המדהימים שאבי סיפר לי.
כשלגבי המסר מהסיפור היינו קצת חלוקים,
אבל..תשפטו אתם.

זה היה לפני למעלה משלושים שנה,כך אבי סיפר,
הייתי אז תלמיד בישיבת "היישוב" בתל אביב.
הישיבה היתה ממוקמת ,וכך עד היום,ברחוב פומפדיתא,"מרחק נגיעה" מבית החולים איכילוב,
בלב שכונה חילונית שבה מתגוררים אנשים שבהחלט אפשר לומר עליהם שהם מבוססים כלכלית.

בית המדרש,כך הוא מספר, בנוי בקומה הראשונה מעל קומת הכניסה.
מצידו הימני של בית המדרש לכל האורך, קיימות דלתות גדולות שנפתחות לכיוון מסדרון רחב,כשבקצה המסדרון נמצאות המדרגות, כעשרים וחמש מדרגות שמובילות אל קומת הכניסה.

זה היה ביום כיפור.
אני יחד עם כל בני הישיבה היינו בתוך בית המדרש בעיצומם של התפילות.
המקום שלי היה בצמוד לאחת הדלתות, הדלת שדרכה ניתן לראות את גרם המדרגות.

באמצע התפילה כשהתבוננתי למספר רגעים מבעד לדלת הפתוחה,
הבחנתי ביהודי לבוש במכנסיים קצרות וסנדלים, כשראשו מגולה ללא כיפה כולשהי, יהודי שחזותו מעידה עליו שאינו שומר תורה ומצוות,
אותו אחד עלה וטיפס את המדרגות.

תבין.., כך אבי המשיך לספר,זה לא היה מראה חריג לראות יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות,כשהן מגיעים אלינו לתפילה ביום כיפור.
בכל שנה היו כמה שכאלו.
רק שמשהו אצלו היה נראה מוזר.

אפילו צורת טיפוס המדרגות היתה מוזרה.
כשהוא עלה במדרגות, הוא הרים את הרגל בכבדות ובאיטיות על המדרגה
כמו אחד שמחוברת לו משקולת של מאה קילו לרגל.
בנוסף,אחרי כל תנועה של הרגל הוא סינן מבין שפתיו "אבל אני לא נכנס להתפלל".

הצורה שבה הוא טיפס את המדרגות משכה את תשומת ליבי,התבוננתי בו.

כשהוא הגיע לשלוש המדרגות האחרונות,
הוא נעמד מספר דקות וסינן מספר פעמים את אותו המשפט "אבל אני לא נכנס להתפלל".
היה נראה שהוא בסערת רגשות.

ואז..בפתאומיות ,הוא הסתובב לאחוריו והתחיל לרדת במהירות בחזרה לקומת הכניסה.
את כל אותן המדרגות שטיפס בקושי רב רק לפני מספר רגעים.
ירד בריצה ונעלם.

המחזה שראיתי,המשיך אבי לספר, ריתק אותי.
אותו אדם,אינני יודע מה היו לבטיו.
אינני יודע עם מה הוא נאבק.
אבל…לא חבל.
רק עוד שלוש מדרגות והוא היה מנצח.
הוא טיפס במאמץ נפשי אדיר עשרים ושתים מדרגות.
לא חבל שהכל היה לשוא ?
בעיצומו של יום כיפור כשהשמים פתוחים,
כששערי תפילה פתוחים,לא חבל ???
רק עוד שלוש מדרגות.

נו…המשיך אבי,מה אתה אומר על הסיפור הזה ?
מרתק ומיוחד, עניתי לו.
אבל…את המסר שלך מהסיפור אני חושב שהייתי קצת משנה.
ומיד המשכתי להסביר,

בפרשת השבוע התורה מספרת על המרגלים שמשה רבינו שולח לארץ ישראל.
המרגלים חוזרים ומוציאים את דיבת הארץ רעה.
"אפס כי עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם ילידי הענק ראינו שם….לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו…ארץ אכלת יושביה..".

מדוע אותם ראשי השבטים- המרגלים,מוציאים את דיבת הארץ רעה ?
מהי הנקודה הפנימית שגורמת להם לדבר סרה בארץ ישראל ?
כיצד יתכן שאותם אנשים שראו את יציאת מצרים, את קריעת הים, מלחמת עמלק,ירידת המן , הבאר ועוד.., משנים לפתע את דעתם וביטחונם בבורא עולם ??

בשאלות האלו מתחבטים המפרשים וכל אחד מסביר ע"פ דרכו.
אחד מהפרושים שמופיע במפרשים הוא,
שהשאלה עצמה היא התשובה.

הם שחיו בהשגחה ניסית של בורא עולם, הם שחיו במציאות שבה אין מקום לשאלות וספקות,
פחדו מהכניסה לארץ ישראל.
בארץ ישראל כבר לא יהיה מן וגם לא באר שתלך איתם.
גם ענני הכבוד ששומרים ומגינים עליהם כבר לא יהיו.
הם יצטרכו לדאוג ללבוש כי הבגדים שעליהם יתבלו במשך הזמן ואף לא יגדלו עימהם בצורה ניסית ופלאית כפי שהתרחש במדבר.

בארץ ישראל רבים הסיכויים שיפלו מדרגתם הרוחנית.
הם יצטרכו לעסוק בעינייני העולם ולהתמודד עם הנסיונות שבאים בעקבות כך.
העליה הרוחנית,הדרגה הגבוהה כבר לא מובטחת.
הם פחדו מהנסיונות והקשיים הרוחניים,הם לא רצו להתנתק מהקשר הישיר והמורגש עם בורא עולם.
ולכך התגלגל העניין שדיברו סרה בארץ ישראל.

נו…המשכתי ושאלתי את אבי,
הרי הם צודקים,
למה להחליף הימצאות במקום רוחני גבוה, עם קשיים ונסיונות ??

אלא כנראה שהתשובה היא הסיפור שסיפרת.
הסיפור שסיפרת עם מסר קצת שונה.

עיצומו של יום כיפור,כשערי שמים פתוחים,
כששערי תפילה פתוחים,
עומד לו יהודי ומטפס עשרים ושתים מדרגות בקושי עצום.
הקושי הוא כל כך עצום שכבר לא נשאר לו כח בשלוש מדרגות אחרונות.
האם ישנה תפילה שיכולה להתחרות באותם עשרים ושתים מדרגות ???
אותן עשרים ושתים מדרגות מן הסתם הצליחו לקרוע את שערי שמים.
הקשיים שאיתם הוא התמודד באותן עשרים ושתים מדרגות,חשובים ועצומים לפני בורא עולם.

המסר שלך מהסיפור התמקד בפיספוס הנורא של השלוש מדרגות האחרונות.
ואני חושב שהמסר הוא העשרים ושתים מדרגות הראשונות.

הקב"ה רואה את הקשיים שלנו.
הקב"ה מחבק את הכשלונות שלנו,כי בתוכם נמצא הלב שלנו,לעיתים רק רסיסים ממנו, הכאבים שלנו, הפחדים שלנו,שאותם הקדשנו לו.
המשימה היא ההתמודדות, לא הניצחון.
הקושי ולעיתים התסכול מאי ההצלחה,חשובים לפני בורא עולם,לא פחות מההצלחה.

הטעות של המרגלים היתה
שהקב"ה לא מבקש את השהיה שלנו במקום הגבוה.
הקב"ה מבקש את הרצון וההתמודדות.

ביננו…כך סיימתי איתו את הדיון בסיפור,
מה השפיע יותר בשמים באותו יום כיפור,
התפילה שלך או עשרים ושתים המדרגות שלו??

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]